מי יטפל במטפלות?

שחיקה אצל נשים ולמה כדאי שיהיה לנו איכפת

בתמונה: יום רגיל ברחוב ובצד אחות מותשת מוקפת בצללים של בירוקרטיה

"במקום להגיע למרפאה אני עומדת מול עומס רב של פניות דיגיטליות וטלפוניות, עומס של מטלות שקשורות לקורונה שמעולם לא היה צורך להתמודד איתן, ושינוי יומיומי בנהלים שקשה מאד לעקוב אחריו.

"המטופלים בסטרס תמידי שגורם להם להתנהג באלימות מילולית מרובה מאי פעם. הם מגיעים למרות שהם בבידוד או חולים בקורונה ולמרות שנאמר להם לא להגיע - תוך שהם מסכנים אותנו. אני נתקלת ביותר ויותר קונפליקטים עם מטופלים/ות בשל חוסר שביעות רצון מההנחיות (שאין לי שום שליטה עליהן!). חוסר האמון של המטופלים במערכת גורם לשקרים ונוצר משבר אמון בינינו וזה ממש איום ונורא".

אנה (שם בדוי) היא רופאת משפחה עם ותק של 12 שנים במקצוע והיא מספרת לנו - אם תסלחו לנו על הגסות - שמחיאות הכפיים שלנו לא עזרו. א.נשי רפואה ובריאות, מטפלות ומטפלים בכל הקופות ובתי החולים, מדווחות ומדווחים על קשיים הולכים וגוברים, על תסמינים נפשיים ופיזיים וחוסר יכולת להכיל את המצב.

"זה משבר קשה ואמיתי שאין לי מושג איך, מתי ואם בכלל הוא יתאחה. כל זה הופך את יום העבודה למתיש, שובר, שונה מכל מה שאני מכירה, ומעמיס רגשית ברמות גבוהות במיוחד. בנוסף, כל המטופלים בחרדה ודורשים הכלה גדולה מתמיד דווקא בתקופה שהיכולת להכיל קטנה מתמיד - ולנו אנשי המקצוע אין שום תמיכה, כשניסינו לבקש - קיבלנו עוד משימות". כששאלנו את אנה, על השפעת המצב על בריאותה שלה, היא פירטה רשימה ארוכה ומדאיגה של תסמינים: "עייפות, דכדוך, עצבנות, חוסר סבלנות, לעיתים אדישות, אבל רוב הזמן תחושה של אובדן האהבה לעבודה ולמקצוע, חוסר רצון להגיע לעבודה, פיוז קצר במיוחד, מתח רב, כאבי צוואר וראש, חוסר ריכוז, הפרעות בזיכרון, ירידה במצב הרוח הכללי".

אנה לא לבד, שאלנו עוד נשות מקצוע, מטפלות בתחומים שונים, על השחיקה במקצוע בימי הקורונה וקיבלנו תשובות דומות. שירה, מרפאה בעיסוק שעובדת בכמה כובעים בקופת החולים מתארת גם היא תחושה של הצפה ולחץ מתמשך, בייחוד כשהיא נאלצת להתמודד עם כמה משימות בבת אחת - דבר שקורה על בסיס יומיומי. וגלי (שם בדוי), גם היא רופאה, מתארת כי חוותה בחודשים האחרונים עייפות כרונית, עצבנות, חוסר חשק וחוסר סבלנות - אך נאלצה להמשיך להגיע לעבודה ולתת טיפול מיטיב למטופלות ולמטופלים שלה.

לתופעה הזו יש שם - שחיקה

מתחילת המגיפה שמענו על הפחד של הרשויות מכך שבתי החולים לא יעמדו בעומס, שלא יהיו מספיק מיטות טיפול, שהצוותים ישחקו. הבענו את הערכתנו לצוותים הרפואיים בבתי החולים על עבודתם המסורה בתקופה הכל כך מורכבת הזו. אבל עם הזמן, גם אנחנו התעייפנו מהתקופה המבלבלת, הפסקנו לדבר על זה. קולות שונים בטלוויזיה הרגיעו והסבירו שבתי החולים לא עד כדי כך מלאים ויהיה בסדר. נשמנו עמוק יותר (עד כמה שיכולנו עם המסכה), התמקדנו בתפוקה, במספרי המאושפזים שירדו ושמנו הרחק בצד את מה שעובר על מי שמטפלות במאושפזים הללו בשטח. אגב, לא רק בבתי החולים, אלא גם בקופות החולים, במעבדות השונות, בעולם הרווחה ועוד.

מה שעבר ועובר עליהן בימים אלה הוא מצב מתקדם של שחיקה המתבטאת בתשישות, בירידה או אובדן של אנרגיות, משאבים וכוחות פיזיים ורגשיים. השחיקה מתרחשת בדרך כלל כתוצאה ממתח ולחץ ממושכים בעבודה, במיוחד בקרב מקצועות בהם יש מרכיב משמעותי של טיפול ועבודה עם אנשים. השחיקה של אנשי הטיפול בארץ היא בעיה אפידמיולוגית ברמה לאומית. לא מעט מחקרים מגדירים שחיקה ובייחוד זו של אנשי הרפואה כמגיפה של ממש, עם השלכות בריאותיות ומערכתיות כבדות.

שחיקה היא לא דיכאון - אבל הסכנות שלה דומות

מבט מהיר על הסימפטומים שמאפיינים את סינדרום השחיקה עלול להעלות מחשבה האם לא מדובר פשוט בדיכאון? כאן בדיוק טמון ההבדל שבגללו חשוב להעלות את המודעות למצב ובמקביל לשמור על אופטימיות. ההבדל בין שחיקה לדיכאון קשור בפיתרון - בעוד דיכאון מטופל ברמה האישית, באמצעות טיפול רגשי ולעיתים תרופתי. בשחיקה מטפלים ברמה המערכתית - כלומר אם המערכת תשכיל לשנות את ההתנהלות שלה, אז גם תופעות השחיקה בצוותים ייעלמו בהדרגה או יתמתנו. וחשוב להדגיש, שחיקה בצוותים הרפואיים היא לא בעיה של מערכת הבריאות בלבד - הסכנות של שחיקה בצוותים הן גם סכנות לשחיקה של מטופלים, ומשפיעות ישירות על איכות הטיפול.

בסרטון: אישה מחווה ככה-ככה

אבל לפני שאנחנו ממהרות להאשים את הקורונה, בואו נודה על האמת - גם לפניה המערכת לא הייתה משהו.

"מעבר לעבודה הרגילה, ארבע פעמים בחודש אני עושה תורנויות של 26 שעות, ואלו הימים הכי קשים ומתישים נפשית. סבל ומוות של מטופלים תמיד מלווים אותי לשעות וימים אחרי, אבל בתורנויות על מעט מאוד שעות שינה היכולת שלי להכיל את הכאב אפילו נמוכה יותר. קורה לפעמים בתורנויות קשות שאני מרגישה ש'אין לי כוח' לגשת לעוד מטופל, לחוות עוד סבל של מישהו אחר. אין לי ספק שבשעה 4 לפנות בוקר אני רופאה פחות טובה מאשר ב-12 בצהריים. היכולת שלי להיות חדה, אנליטית, אמפתית, (ועוד שלל תכונות חשובות) מצטמצמת".​

כך מספרת רוני, סטאז'רית לרפואה, שהגיעה סוף סוף לשלב הנחשק אחרי 6 שנות לימוד והשקעה. כשמדברים איתה, אין ספק כי היא נכנסה למקצוע עם מודעות ורצון עז לעשות טוב. אבל שנה לתוך העבודה כרופאה היא כבר מתחילה להרגיש איך המערכת מכבידה עליה. הציניות שבינינו יאמרו לעצמן "טוב נו, היא חדשה, היא תשתפשף ויהיה לה יותר קל!" או "במשרה רגילה זה לא ככה", אבל האמת היא אחרת. אחרי תקופת הסטאז' רופאים עוברים להתמחות שנמשכת גם היא שנים מספר וכוללת תורנויות ארוכות וימים עמוסים.

גם הנתונים מגבים את התחושה שהקורונה רק הדגישה מצב קיים. בסקר שערך משרד הבריאות בשנת 2018 כחלק מתוכנית לאומית למניעת שחיקה בכל עובדי מערכת הבריאות, נמצא שתחושת השחיקה מתחילה לרדת רק אחרי 20 שנות ותק בממוצע ועדיין נשארת גבוהה מהרגיל גם הרבה אחרי זה. כמו כן, נמצא שגם עובדות ועובדים שעבדו 34-21 שעות עבודה בשבוע בממוצע (פחות ממשרה מלאה) עדיין הראו רמות גבוהות של שחיקה שעלו ככל שהעבודה כללה יותר שעות ומשמרות לילה.

השחיקה במקצועות הבריאות מופיעה ממש במפגש הראשון עם המערכת, בעודך צעירה ומלאת אנרגיה ותחושת שליחות והיא נשארת גם אחר כך כשהאמביציה מתחילה לרדת. חלק עיקרי בהגדרה של שחיקה הוא אובדן אידיאלים, משמעות, מחוברות ואנרגיה. ישנה ירידה בביטחון העצמי סביב העבודה, וככל שהשחיקה מתקדמת נוצרת ציניות וחוסר אכפתיות שנועדה כנראה להגן על הנפש מהעומס. זאת ועוד בתוכנית משרד הבריאות למניעת השחיקה מתואר הפרדוקס הבעייתי כי "העובדים הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר לשחיקה הם דווקא העובדים שתחילת דרכם המקצועית הייתה מונעת מתחושת שליחות ומשמעות והביאו עימם אנרגיה, מוטיבציה, אידיאלים ומחוברות גבוהה לארגון. משמע, העובדים בעלי 'מנוע הבעירה הפנימי' החזק ביותר, העובדים שכל ארגון מחפש ואף נלחם עליהם, הם פעמים רבות אלה שגורמי הלחץ והמתח במערכת עלולים 'לכבות', כשהציפיות, האידיאלים והערכים פוגשים את המציאות". (מתוך ארגז כלים למניעה ולהתמודדות עם שחיקה בקרב עובדי מערכת הבריאות)

אני יודעת שלפחות אני, כמטופלת, הייתי רוצה יותר רופאות ומטפלות עם תחושת שליחות ואהבה למקצוע ועם סקרנות ורצון להתמקצע. לצערנו אחת התוצאות של שחיקה לא מטופלת היא עזיבת המקצוע, מה שישאיר לנו פחות ופחות מאותן נשות מקצוע נפלאות. לצערנו, הסימפטומים הללו אינם ייחודיים למערכת הבריאות וכוללים מערכות חשובות לא פחות, דוגמת מערכת הרווחה.

"באחת העבודות שלי, עבודה משרדית הנוגעת למקבלי השירות, אני עובדת בחלל קטן ובו יושבות שבע עובדות אחרות. לא היה מקום לשולחן עבורי וכל השולחנות הטובים נתפסו, אז אני עובדת בשולחן קטן - חצי משל האחרות. אני לא יכולה לפתוח קלסר או מחברת מבלי להזיז את המקלדת/סורק/טלפון. אני מקבלת פונים בחדר צדדי כשמתאפשר".

ניצן, עובדת סוציאלית, החלה תוך שנתיים של עבודה מעשית לחוש לא פעם תחושת שחיקה. היא מתארת גורמים רבים שמגבירים את רמות המתח איתן היא מתמודדת בכל יום. "עומס העבודה לא מאפשר קשר מעמיק ואישי עם מקבלי השירות ויוצר תסכול עבור שני הצדדים. אני ממשיכה להיות תפוקתית אז לאף אחד לא אכפת. אני מאמינה שגם אם לעו"ס בחצי משרה היו חמש משפחות היא הייתה עמוסה. אבל היא הייתה מצליחה לעבור איתם תהליך ובאמת לסייע, ולא רק לכבות שריפות. במקום זה לכל עו"ס יש עשרות עד מאות תיקים. אני עובדת בתוכנית יוקרתית כביכול, אז יש לי 'רק' 20 משפחות על 50% משרה. כל משפחה עולם ומלואו, אנשים שמתמודדים עם עוני והדרה. ואני לא מספיקה. אני לא עומדת בעומס. ואין לי אישור לשעות נוספות, אז יש דברים שמתפספסים, וההרגשה הכללית היא שאני לא מספיקה הרבה דברים". כל מה שסיפרה לנו ניצן, היה חלק מסדר היום שלה בימים רגילים לחלוטין, אבל כשהתחילה הקורונה התמונה השתנתה לרעה. עובדות סוציאליות שעומדות בקו הראשון בטיפול בנושאים חברתיים ובדאגה לרווחתם של אנשים בריאים וחולים כאחד, מצאו את עצמן תחת מעמסה לא אנושית בעת המגיפה. לפי נתונים שאספו מנהלי שירותי רווחה ברחבי הארץ (מעריב, 12.1.21) חלה עלייה של 31.9% בפניות חדשות בתחום הזקנה, ו-25.8% בנושא אלימות בין בני זוג לעומת התקופה המקבילה שנה שעברה, כמו גם עלייה של 21.5% בנושא נוער וצעירים ועוד. כל משפחה שמצטרפת לעולם הרווחה היא עולם ומלואו מספרת ניצן, ומי שמגיעה עם תחושת שליחות, לא יכולה להישאר אדישה למספרים האלו. אבל גם תחושת שליחות לא מקלה על העומס המצטבר. מה גם שהמתח מגיע לא רק מהעומס. הסיפור של ניצן ממחיש עד כמה חשובה הסביבה הפיזית וכיצד היא תורמת בתורה לשחיקה - כמו עבודה בחדר עמוס, עם שולחן שלא מספיק לצרכים הבסיסיים של העובדת.

עבודה אדמיניסטרטיבית ובירוקרטית נמצאה כאחד הגורמים המשפיעים ביותר על שחיקה בקרב צוותים רפואיים. אולי תופתעו לשמוע שבמקצועות הרפואה מספר המטלות הטריוויאליות הוא הכי גבוה ביחס לשכר משולם. רופאות ורופאים מבלים 24% מזמן העבודה שלהן.ם סביב עבודה בירוקרטית! אני לא חושבת שאף ילדה שחלמה להיות רופאה, אחות, או פיזיותרפיסטית דמיינה כמה מהזמן היא תיאלץ לעבוד מול המחשב במילוי טפסים והתמודדות מול תוכנות עתיקות שנוטות להיתקע בדיוק ברגע הכי פחות מתאים.

בסרטון: אישה עם מכונת כתיבה, היא ממש לא מרוצה

רגע נמרה, האם אצל נשים זה שונה?

במסגרת התחקיר שלנו שאלנו את המטפלות כיצד המטופלות.ים שלהם יכולים לעזור להן, ייתכן שהתשובות יפתיעו אתכן (אבל אול). גלי, רופאת משפחה ענתה: "הכי חשוב - לא לפנות אלי בעניינים רפואיים כשאני בפארק עם הילדים או בכל מקום שאינו המרפאה, אלא אם זה עניין של חיים ומוות. להבין שיש מגבלת זמן בתור (לרוב עשר דקות) ולעשות מאמץ לכבד את זה!".

ואילו שירה, מרפאה בעיסוק ביקשה: "לא להתקשר אחרי השעה שש בערב, לא לשלוח הודעות באמצע הלילה או במוצאי שבת. לא לצפות שברגע שהם מבקשים משהו אני תוך שעה צריכה לבצע. יש עוד אנשים ועוד צרכים וגם לי יש חיים ולכן לא תמיד אני זמינה".

כולנו מכירות את זה, כשהעבודה הולכת איתנו הביתה, או במקרה שלהן רודפת אחריהן לכל מקום. האם זה לא ככה אצל כל מטפל או מטפלת? זהו, שמחקרים טוענים שלא ממש. מחקר סקירה שנעשה על גורמי שחיקה בנשים רופאות מצא שנשים מדווחות הרבה יותר על תחושה של חוסר שליטה על הלו"ז שלהן ועל עומס. הן מרגישות יותר לחץ מצד הארגון לפעילות אדמניסטרטיבית וההכלה רגשית של המטופלים משפיעה עליהן יותר מעל גברים.

אולי המצב הזה מוכר לך... את נמצאת בישיבת צוות ואתם מדברים על נושא חשוב. בשביל אחת ההדגמות הבוס צריך משהו ששכח במשרד, הוא סוקר את החדר רק לשנייה לפני שהוא מבקש ממך או מאישה אחרת ללכת להביא את זה - השאר יכולים לשבת ולשוחח עד שתחזרי. או סיטואציה מוכרת מקופות החולים למשל - המזכירה חולה כבר שבועיים (נאחל לה איחולי בריאות שלמה!) - באופן כמעט אוטומטי חלק מהתפקידים שלה עוברים אלייך, אפילו שאת עמוסה, אפילו שזה לא התפקיד שלך, איכשהו, בין קבלת המטופלים.ות את אמורה להספיק גם להתקשר ולעשות אישורי הגעה לתורים.

בסרטון: אישה אומרת: תשכרו מישהו.

"פעם אחת עיצבתי פוסטר נחמד לאחת הפעילויות של המרכז שאני מאוד מחוברת אליה", סיפרה לנו עדי (שם בדוי) גם היא עובדת סוציאלית. "יום אחרי המנהל ראה את הפוסטר המקסים והתחיל לשלוח לי משימות של עיצוב לדברים אחרים לגמרי מפרוייקטים שאני לא קשורה אליהם. אני לא מעצבת. אני עובדת סוציאלית. גם ככה בקושי מספיקה לעשות את מה שאני רוצה וצריכה בשביל החוסים שלי. אבל הציפייה הונחה שם, וגם אם אני מתעקשת ולא עושה אותה, אני אשמע כל פעם הערות על כך כשאפגוש את מי מהמנהלים".

מרתיח נכון? אבל אלו לא רק ציפיות של ההנהלה, משום שהחברה מזהה נשים יותר כמטפלות ומטפחות גם ציפיותיהן.ם המגדריות של המטופלות.ים יכולות לשנות את אופן העבודה שלהן. מחקר שנעשה בארה"ב מצא שרופאות מבלות בממוצע 2 דקות יותר עם כל מטופל.ת שהן פוגשות. הן גם ייטו יותר לחקור גורמים סוציאליים, פסיכולוגיים ורגשיים במהלך הביקור - גורמים רלוונטיים מאוד לבריאות. במחקר אחר שהעמיק בתופעה, נמצא כי מטופלות.ים מורכבים יותר נוטים יותר לקבל טיפול אצל רופאות ולא אצל רופאים. ולרוב המטפלת תידרש להעניק להם זמן ארוך יותר, כדי להתייחס למורכבויות הרפואיות והפסיכוסוציאליות שלהם.ן.

כשאנחנו הולכות למטפלת אישה, גם אנחנו עושות את השיקול הזה בראש. אולי אנחנו מחפשות מישהי שתקשיב לנו, תנסה להבין ותיקח בחשבון גורמים נוספים בחיים שלנו. אולי יש נושאים שאנחנו נבוכות לדבר עליהן עם רופא גבר. אבל אנחנו גם כועסות בלב כשאנחנו הולכות לרופאה והיא לא אמפתית או לא מקשיבה לנו עד הסוף. יכול להיות שזה פשוט לא האופי שלה, יכול להיות שהיא שחוקה ויכול להיות שלא היינו צריכות לפנות אליה כשהיא סוף סוף לוקחת הפסקת קפה על הספסל מחוץ למרפאה.

כשמאפייני הטיפול השונים והציפיות המגדריות של המטופלות.ים פוגשים את המגבלות הארגוניות - נוצרת שחיקה. הארגון מצפה מן המטפלת לעמוד בזמנים שנקבעו לה למפגש, אבל הזמן הזה אינו מספיק לאיכות הטיפול שהיא מנסה לספק וגם לא לציפייה של המטופל.ת. התוצאה? יום העבודה מתארך על חשבון הזמן הפנוי, מה שיוצר בתורו לחץ ואת ההמשך אתן כבר יכולות להשלים.

הדרישות גוברות - הפיצוי לא

בתמונה: שני מסלולים ליעד אחד, מסלול לנשים מלא במכשולים לעמות מסלול לגברים

על אף שנשים במקצועות הרפואה והבריאות מתמודדות מול סט מיוחד של עומס ולחצים בעבודה ובשילוב בינה לבין הבית - כשזה מגיע לרווח - כסף או כבוד, הן אינן עומדות באותה השורה יחד עם עמיתיהן הגברים. אבל אתן בטח כבר שמעתן על זה! אז למה אנחנו מציינות את המאבק הנושן הזה? כי (איזו הפתעה!) אפליה מסוג כזה, גם היא נמצאה כגורם חזק וייחודי לשחיקה אצל נשות מקצוע.

לצורך הדגמה אספר שכמרפאה בעיסוק מצאתי את עצמי עובדת ביותר ממשרה אחת, מדלגת באוטובוסים בין מקומות ומתעייפת. בזמני הפנוי מילאתי טפסים ודוחות על מטופלים והתבאסתי על עצמי אם אחת המשימות הקטנות האלו פרחה ממוחי. ליאור, בן זוגי, אמר שזה מרגיש כאילו אני עובדת 150% משרה כי הראש כל הזמן טרוד והטלפון מצלצל לעתים קרובות. אבל בסופו של דבר כשהגעתי לפקידת מס הכנסה כדי להוציא תיאום מס ושאלתי על האפשרות להשתמש בנקודת זיכוי שמגיעה לי על סיום התואר, התשובה שלה הייתה - "אין לך למה - את לא מגיעה לשכר שזה משנה בכלל".

הרבה פעמים האופק להתפתחות כלכלית ומקצועית נראה חסום עבור נשים מטפלות. במחקרים אמריקאים רופאות דיווחו שהן זוכות לפחות חשיפה להזדמנויות קידום ולפחות מנטורינג והדרכה מטעם אנשי ונשות מקצוע בכירים.ות. כמו כן, במחקר שנעשה בקנדה נמצא שנשים מוזמנות פחות להרצות ולהציג הישגים אקדמיים ומחקריים באסיפות מאורגנות של בתי חולים אקדמיים ולמעשה לא זוכות לאותה הזדמנות לקבל הכרה על הישגיהן.

אצל נשים שעובדות במקצועות כמו ריפוי בעיסוק, עבודה סוציאלית, פיזיותרפיה, דיאטניות וכו' יש אווירה כוללת שאם באת לעבוד במקצוע הזה, זה כנראה בגלל תחושת שליחות. ואם באת בגלל תחושת שליחות ורצון לעזור - איך יכול להיות שאת גם רוצה לקבל כסף? את לא נזירה שניזונה רק ממעשים טובים ותחושת הכרה?

האפלייה מתבטאת כמובן גם ביחס לנשים במקומות העבודה. על ידי קולגות או מטופלים, נשים מדווחות הרבה יותר על מקרים בהם מטופלים פונים אליהן בשמן הפרטי או בכינויי חיבה, לעיתים אפילו מבקשים רופא גבר במקומן. כמו כן, נשים דיווחו על תחושה של אפלייה בגלל הריון, אימהות או טיפול בקרובים חולים.

נשים באופן כללי חשופות הרבה יותר להטרדות ופגיעות מיניות במקום העבודה, שיכולות לנוע מהערות סקססיטיות ועד לתקיפה של ממש. פגיעה מינית או בריונות במקום העבודה יכולה להשפיע על הבריאות הנפשית ולהוביל לדיכאון, חרדה והגברה של שחיקה. אגב - גם עבודה בסביבה בה מקובל לדבר בצורה מטרידה מבלי שפנו אלייך ישירות, יכולה ליצור הרבה מתחים. גם בסביבה בה "רק" מעירים לך על הלבוש או על איך שהשיער שלך נראה מול קולגות, או שמתייחסים לגישה האמפתית שלך למטופל.ת בזלזול כיוון שאת פשוט "אישה ורגשנית".

אבל אתן יודעות שלא נשאיר אתכן סתם מדוכאות ;)

בגיף: אישה זורקת קונפטי באוויר

מי שעוקבת אחרינו יודעת שאין לנו מטרה לדכא. אנחנו מאמינות בשפה חיובית ועידוד לשינוי. YOU MAY SAY WE ARE DREAMERS אבל אנחנו אוהבות להרגיש שיש מה לעשות ומאמינות בזה בכל ליבנו.

הפתרון לשחיקה מורכב משני חלקים מקבילים:

• את דואגת לעצמך

• הארגון דואג לך

בחלק הראשון, את צריכה לדעת ששחיקה היא סיכון מקצועי ולהעלות מודעות לסימנים שלה.

ייתכן שתיאלצי להילחם בשדים פנימיים שאומרים לך ש"תנוחי בקבר" ו-"אולי את סתם לוקחת ללב מידי". תעני להם בשאגה - "הבריאות הנפשית שלי היא לפני הכל". התעקשי כמה שאת יכולה על זמן שהוא עבורך. הינה כמה מההמלצות של הנמרות שהשתתפו בכתבה:

"אני אומרת לעצמי שאני אעבוד בקצב שאני יכולה ובמסגרת היכולות שלי בכל שבוע בנפרד." שירה

"זמן של ניתוק טוטאלי מכל המדיה" גלי

" מה שמקל עלי אלו הדברים שיש לי מחוץ לעבודה. וכשאני מצליחה להטות את המאזן לטובתם". אנה

אם הלכתן לטיפול, או נרשמתן לחוג ריקוד על עמוד, בכל דרך כשאתן לוקחות לעצמכן את הזמן הקדוש הזה - דברו על זה! ככל שיהיו סביבנו יותר דוגמאות של נשים שדואגות לעצמן ולבריאות שלהן כך גם תהיה יותר לגיטימציה לנשים אחרות (וגם גברים) לעשות את זה.

בחלק השני והחשוב - הארגונים אמורים לפעול.

אם את נמצאת באיזושהי עמדת מפתח, בין אם את מנהלת שתי עובדות או מחלקות שלמות, נשמח שתקראי את ההמלצות, שהופיעו ביותר ממחקר אחד ונסי ליישם אותן אפילו בקטן. גם אם את לא בעמדת מפתח, את עדיין יכולה להגדיר מטרה קטנה שבא לך לשנות בסביבה שלך ולחשוב אולי ביחד עם עוד נמרות איך אתן משפרות את הסיטואציה.

מה ארגונים יכולים לעשות כדי למנוע שחיקה אצל העובדות שלהן? הינה כמה רעיונות שעלו מתוך מחקרים (עם הערות של נמרה):​

• יצירת מגרש עם הזדמנויות שוות לשני המינים - יציאה לקורסים ניהוליים, קבלת תפקידים ניהוליים, עידוד וגישה לתוכניות מנטורינג - אם בהפיכה למנטורית או בקבלת הדרכה על ידי אחת.

• מניעה וטיפול אסרטיבי בהטרדות מיניות - רצוי בצורה נראית לעין, כך שתיווצר תחושת ביטחון וגיבוי מצד הארגון וההנהלה. כדאי שהאחראית אליה פונים במקרה של הטרדה תגיע לפחות פעם אחת ותציג את עצמה מול הצוותים, כדי שתהיה תחושה יותר אישית למי פונים.

• הכרה בכך שמטפלות מבלות כמות זמן שונה עם מטופלות.ים ממגוון סיבות ומתן אפשרויות להתאמת הלו"ז בהתאם. למשל - אפשרות קביעת פגישה כפולה אצל הרופאה כאשר מדובר במטופל.ת עם רקע מורכב.

• העלאת המודעות בנוגע לסוגיות של אפליה ומגדר בעולם הרפואה גם אצל קולגות מהמין השני. שינוי הנורמות כמו למשל פנייה נאותה לחברות הצוות. אם היא ד"ר, אז כך יש לפנות אליה.

• קבוצות נשים במקום העבודה נמצאו כיעילות לתחושת תמיכה, ביטחון עצמי ויכולת עצמית. במחקר אחר נמצא כי קבוצה מסוג זה עזרה להעלות את הפרודוקטיביות, ההנאה וההישגים בתהליכי מחקר אקדמיים. מאפשרות מקום לקהילה והתייחסות לקשיים הספציפיים שנשים מתמודדות איתם.

• הקטנת וייעול העומס הבירוקרטי - רלוונטי לשני המינים! אבל בהקשר של נשים, לשים לב שלא ניתנות יותר משימות קטנות "על הדרך".

• ביצוע מחקר מעמיק על שחיקה בקרב מקצועות הבריאות - ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, דיאטניות, קלינאיות תקשורת והרווחה - עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות ועוד. או להתחיל בקטן בנתינת מרחב לנשים לדבר על הקשיים שהן חוות.

הגיע הזמן לשנות את המשוואה -

אנחנו צריכות לצאת מעמדת המיעוט, של האישה הראשונה בבית ספר רפואה שצריכה להוכיח שהיא כמו כולם. כבר הוכחנו שאנחנו יכולות להיכנס לעולם הרפואה והטיפול. כבר הוכחנו שזה כדאי - מחקרים מראים שמטופלות.ים אצל רופאות מראים תוצאות טובות יותר מבחינה בריאותית ואצל רופאות יש פחות מקרים של רשלנות רפואית. אז עכשיו אנחנו יכולות לדרוש שידאגו לצרכים הייחודיים שלנו וישמרו עלינו באותה חרדת קודש שהיו שומרים על עובדים מצטיינים בהייטק.

גם בתור המטופלות, מגיע לנו שישקיעו יותר ברופאות ורופאים אמפתיים, פתוחים שמבצעים הערכה רחבה שלוקחת בחשבון את שאר הדברים שאנחנו מתמודדות איתן. להיות מסוגלות לכתוב מכתבים לקופות ולומר - היי אנחנו צריכות יותר זמן אצל הרופאה. בסופו של דבר הרי, עם כל היופי שבשלטים בחדרי המרפאה של "אצלי מותר לדבר על מין/אלימות במשפחה" או כל דבר אחר שנועד להגן עלינו, אנחנו כנראה לא נדבר על זה עם רופא עמוס ועייף, כאשר מטופלים נכנסים באמצע שיחה.

אנחנו רוצות לשמור על המטפלות, בשבילן, בשביל עצמנו, בשביל רפואה טובה יותר לכולם.

מחקרים למתעניינות

התוכנית הלאומית לחיזוק עובדי מערכת הבריאות ומניעת שחיקה, משרד הבריאות

Burnout in United States Healthcare Professionals: A Narrative Review

Gender-Based Diff erences in Burnout: Issues Faced by Women Physicians

Inequity and Women Physicians: Time to Change Millennia of Societal Beliefs

Gendered Expectations: Do They Contribute to High Burnout Among Female Physicians?