מהשמורה, לג'ונגל, לקופת החולים.

פוסט #1 מאת שושי ברגר

בתמונה: נמרה במעבר דירה מבית חולים לג'ונגל

שמי שושי ואני נמרה עם מגבלה; נולדתי איתה והיא לגמרי חלק מהחיצוניות ומהפנימיות שלי.

כמה נמרות עם מגבלה אתן מכירות? כמה נמרות שמתניידות בכיסא גלגלים יצא לכן לראות?

בג'ונגל הישראלי, אנחנו (נמרים.ות עם מוגבלות) מהווים 20% מן הכלל.

"מגבלה" היא דבר רחב מאוד, יש בה המון סוגים והמון צורות... יש גם כאלו שהמגבלה שלהם בכלל לא נראית לעין בניגוד לשלי. כך או כך אני פה כדי להראות לכן את הזווית שלי על כל הסיפור הזה של בריאות.

הדבר הראשון שאני יכולה לומר על בריאות היא- שזה משהו שנלמד בבית. הבית שלך, משפיע על הבריאות שלך.

במקרה שלי, זה אולי אמת משמעותית יותר מהרגיל.

הבית שלי היה בית חולים; וגרתי בו במשך 25 שנה (מתוך ה38 שנים שיש לי סה"כ).

את השנים האלו ביליתי עם נמרים.ות כמוני; כאלו שהתניידו בכיסאות גלגלים, כאלו שמחוברים למכונת הנשמה, כאלו עם פציעה, כאלו שיכלו לזוז ממש מעט וכאלו שיכלו יותר... טיפסנו על כל עץ רענן (בשמורת העצים המונגשים), שמרנו על חברי הקבוצה, התבגרנו, עשינו סקס (אתן לכן שנייה להרים את הלסת מהריצפה ><), נלחמנו על הטריטוריה האישית שלנו, טרפנו, נשרטנו וליקקנו את הפצעים.

איך אפשר לקרוא לבית-חולים "בית"? אתן בטח שואלות את עצמכן. זה פשוט: בית החולים היה הבית היחיד שלי. כשהייתי רק בת כמה ימים, עברתי לבית החולים שלקח תחת חסותו גורי נמרים ונמרות עם מגבלה שננטשו, או שהיו צריכים לווי רפואי צמוד בכדי להבטיח את המשך הישרדותם. אני וחבריי היינו עטופים ונפרדים תמיד בתוך שערי "שמורת הטבע" הזו. את השנים האלו ביליתי עם נמרים.ות כמוני; כאלו שהתניידו בכיסאות גלגלים, כאלו שמחוברים למכונת הנשמה, כאלו עם פציעה, כאלו שיכלו לזוז ממש מעט וכאלו שיכלו יותר. רובנו היינו תחת כותרת של "פגיעה מולדת". פגיעה שהשפיעה רק על הצד הפיזי ומבחינת הראש וסדר המחשבה, היינו לגמרי "נמרים נורמליים". טיפסנו על כל עץ רענן (בשמורת העצים המונגשים), שמרנו על חברי הקבוצה, התבגרנו, עשינו סקס (אתן לכן שנייה להרים את הלסת מהריצפה ><), נלחמנו על הטריטוריה האישית שלנו, טרפנו, נשרטנו וליקקנו את הפצעים. לגדול ככה, בין רופאים ואחיות סיעוד במדים לבנים במשמרות מתחלפות, היה הכי רגיל מבחינתי. כשחליתי ועלה לי החום, האחות הראשית הייתה מיד מדווחת ומתקשרת לרופא מהקומה מעל ותוך דקות כבר קיבלתי אנטיביוטיקה לפה. על פניו, פתרון מהיר לבעיה. אבל מצד שני, ההתחלפות הזו של הצוותים, אנשי מקצוע ומטפלים שעברו או עזבו בתדירות גבוהה השפיעה עליי עמוקות. היו הרבה פרידות גם בגלל נוכחותו של המוות. ב"בית" הזה גרנו וגדלנו ביחד יותר מארבעים נמרים ונמרות שהיו משפחתי, אך הרבה מתוכם נפטרו בגלל אבחנה רפואית, בגלל הזנחה וכאלו שנפטרו מסיבות אחרות. הם היו משפחתי העיקרית ואיבדתי שם רבים! יחד עם ההתבגרות הכל כך קרובה למחלות, רפואה ולצערי מוות, פיתחתי פחדים, המציאות היטשטשה והיחס שלי עם העולם שהכרתי והעולם שעמדתי להיחשף אליו נהרס. בשנותיי האחרונות שם נצבעתי חרדות, איבדתי את הביטחון שלי בעצמי ובקיומי.

בסרטון: חתלתול מבולבל ומרוגש מרב אפשרויות

והיום?

בגיל 25 כשעזבתי את ה"שמורה המוסדית" שלי ועברתי לגור בשטחים הפתוחים -בקהילה, לידכם- נמרים ונמרות "רגילים", למדתי להכיר טבע פתוח, וכאן בין הרים וסלעים החוקים השתנו, הגבולות נפתחו, האפשרויות התרחבו, הזמנים השתנו והכל, היה חדש ולא ידוע. תארו לעצמכן לגלות לראשונה את קופת החולים! ישבתי תקופה ארוכה ולמדתי את רזיה, לקח לי זמן להבין שאני יכולה לבחור! אשכרה לבחור בעצמי אם לקבוע תור לרופא, לבחור את שעת הביקור על-פי הנוחות שלי ולבחור לאיזו מרפאה להגיע. כל כך הרבה בחירות שניתנו לי ברגע אחד, איזה עולם עשיר! אנסה לשים רגע בצד את העובדה שרב המרפאות לא נגישות מספיק לנשים בכיסאות גלגלים... היום, אני נמרה ותיקה על ספת הפסיכולוגית; עדיין לומדת איך לטפס בחזרה על צמרות העצים (שלרוב לא נגישים), לומדת לשחרר את המקום הבטוח והסגור, לומדת שפרידות יכולות להיות גם עסק טבעי והן לא תמיד קשורות לכך שאני נמרה "שונה". אני גרה בבית רגיל בבניין רגיל עם חנייה רגילה (טוב נו, כזו שמותאמת לרכב של נמרה על כיסא גלגלים), סיימתי תואר ראשון בחינוך מיוחד, אני עובדת ופעילה חברתית במימוש זכויות אדם לאנשים עם מוגבלות, חברה במועצת הצעירים של תנועת Link 20 - התנועה לקידום צעירים עם וללא מוגבלות, שם הכרתי את נעם שלי – אהוב ליבי ובעלי לעתיד.

אני מאמינה שאנשים עם מוגבלות צריכים לגור בתוך הקהילה. לא ליד, לא קרוב, לא מחוץ אלא בתוך!

לאנשים עם מוגבלות זכות לממש את עצמם, את ייעודם, חלומותיהם ומשמעותם בכל תחום שיבחרו יחד עם התאמות וליווי מותאם לכל אחת.ד. אנשים עם מוגבלות לא צריכים לחיות ולגור ב"שמורת טבע" מוסדית רק בגלל מוגבלותם ועלינו, כל החברה, לדאוג ולהבטיח לתת את המקום הזה לכולנו.

חברה שנותנת מקום למגוון שבתוכה, היא חברה בריאה יותר.

בפוסטים שלי אדבר על כך שהאפשרויות רבות אך מצומצמות לנשים עם מוגבלות אדבר על רפואת נשים ורפואת שיניים ועל כל דבר שקשור לעולם הבריאות ביחס אלי

נתראה בפוסט הבא.. הנמרה שושי