עייפות מגפ,ה...,,,ףףףףףף

בתמונה: נמרה עייפה לפני עוד פגישת זום מתישה

תקציר- הקורונה הכניסה לנו מלא מושגים חדשים לחיים, החל מזום ועד RNA, אבל על אחד מהם אולי אנחנו לא מדברות מספיק והוא - עייפות מגפה. העייפות הזו שמגיעה כשמרגיש שכבר קשה מידי להתמיד עם כל המשימות שהמגפה הזאת הפילה עלינו... לעייפות ולמתח יש הרבה השפעות עלינו, בייחוד עלינו הנשים. מרב פרקש סעד מסבירה לנו מה זה, למה זה מעייף כל כך ובעיקר למה ממש חשוב שנזכור לדבר על זה גם אחרי שהמגפה תעבור. היא נהדרת, כבר אמרנו?

יש עייפות של לא לישון, יש עייפות של לישון יותר מידי, יש עייפות של הגוף וגם של הנפש… אבל אני רוצה לדבר על עייפות אחרת… שאילולא שנת 2020 אולי אפילו לא היינו מודעות אליה - עייפות מגפה pandemic fatigue. המושג הזה מדובר הרבה היום בתחום של בריאות הציבור - ולא, זו לא העייפות שחשים מי שנדבקו מהמחלה... המושג הזה אומר משהו מאוד פשוט – די!! נמאס!! חלאס!!!

אני בטוחה שהרבה מכן מרגישות את זה על עצמכן. אחרי סגר ועוד סגר, ימים ושבועות של להיות סגורות בבית, לא להיפגש עם חברים, לא לראות את ההורים, ילדים לומדים מהבית, המעבר מזום לזום, משיעור של הילדה למשימה של הילד, ובעיקר מהאין-חופש. ​ הרי בשביל מה אנחנו חיות? אנחנו עובדות קשה, מטפלות בבית, במשפחה, בהורים או בילדים, והכל בשביל רגעי האור הקטנים - ערב בנות על הבר ביום חמישי אחרי שבוע מעייף, טיול שבת עם הילדים לדרום אדום, או צפון ירוק, או לא ממש משנה לאן, כדי לנשום אוויר נעים ולהנות מחברת המשפחה. חיות בשביל ארוחה משפחתית בחג, בשביל נופש בצימר, או נסיעה לחו"ל, וכל אלו נגזלו מאיתנו בשנה האחרונה. נשארנו רק עם העבודה הקשה, הכביסות, הכלים, הספונג'ה. בטוחה שכולכן מרגישות שלפעמים בא לצעוק. לעזוב הכל ופשוט לברוח לגבעות, או עדיף - לקאריביים. זה כי אנחנו עייפות או אפילו עדיפה מילה טובה יותר – מותשות, מהמגפה הזאת ומה שהיא הביאה עלינו.

אבל את לא לבד! (והפעם זה קצת בעייתי…)

למונח הזה, עייפות מגפה, יש משמעויות גדולות לכל אחת מאיתנו. אבל לא פחות משמעויות ברמת בריאות הציבור. ומה קורה כשהציבור מותש ושחוק? הוא מפסיק להקשיב להנחיות, מתקשה לשמור על הכללים, המשמעת מתרופפת, הזהירות יורדת וכאן נפתח פתח להדבקה, ולעליה בתחלואה. אני בטוחה שגם מסביבכן אתן שומעות את המשפט – אני רוצה את החיים שלי בחזרה. כן, כולנו רוצות ורוצים כבר את החיים שלנו בחזרה. אבל אם תחשבו על זה.. כולנו עושות שינויים בחיים שלנו מידי פעם - מעבר עבודה, מעבר דירה... למה המגיפה מרגישה כל כך הרבה יותר מתישה? ​ זה בגלל שהמגיפה הצריכה מאיתנו לעשות שינוי באורח החיים שלנו – לעטות מסיכה בכל יציאה מהבית, לשמור היגיינה ומרחק חברתי ברמה שהיא לא מוכרת לנו, להימנע ממפגשים, ובגדול לעשות אקסטרה דברים שאנחנו בדרך כלל לא נוהגות ונוהגים לעשות. שינויים כאלו שמוסיפים התעסקות בחיי היום יום שלנו הם בעצם שינוי אורח חיים, ואם יש משהו שיודעים היום בתחום קידום הבריאות הוא – ששינוי אורח חיים הוא דבר קשה מאוד להשגה, והיענות לשינוי כזה היא בדרך כלל קצרת טווח.

credit: @cbs for giphy.com

בסרטון: אישה מעסה את הרכות בעייפות

פתאום כולן בדיאטה

תחשבו על זה כמו על דיאטה שצריך להתחיל, או על פעילות גופנית שהחלטנו שחייבות להכניס לחיים, או אפילו ברמה הכי בסיסית – תרופה חדשה שצריכות לקחת על בסיס יומי. גם אם אנחנו מתחילות את הדברים האלו בשיא המוטיבציה, בשלב מסויים אנחנו מתעייפות מזה. הקושי עולה על היתרונות, ההתעסקות הופכת מאוסה, והרבה מאיתנו לא מצליחות להתמיד לאורך זמן. זה קורה בעיקר כשאנחנו מאבדות קשר עם המטרה. מי שלא מרגישה חולה - ימאס לה לקחת כדורים כל יום, מי שלא מרגישה שהמשקל שלה תקוע - לא תרצה לשלם את מחיר אכילת החסה בשביל זה (ובואי, אף אחת לא אוכלת חסה בשביל הכיף). זה בדיוק מה שקורה לנו עם המגפה. אנחנו בריאות, אנחנו רוצות את החיים שלנו בחזרה בבקשה! בלי מסיכות, עם נופש ושמחה, עם חגים וחגיגות שבהם הדאגה היחידה היא מי מחזיר את דודה בטי השיכורה הביתה בסוף. אבל חוץ מהגעגועים לחיים הקודמים שלנו - נוספו לחיים שלנו עוד כמה חברים שלא הוזמנו - עומס, סטרס, וריבוי מטלות בלתי נסבל. יחד הם יוצרים מצב שבו היכולת שלנו באמת להשקיע את האקסטרה מאמץ שבשינוי אורחות החיים שלנו שואפת לאפס, והסבלנות שלנו לדברים האלו פוחתת אפילו יותר מאשר במצב רגיל.

credit: @hulu for giphy.com בסרטון: אישה אוכלת חסה ולא נהנית

גם יפה וגם אופה (וגם מורה, וגם גננת, וגם פסיכולוגית וגם טכנאית מחשבים, וגם...)

יש פה גם פן נשי. כל מי שמדברת עם נשים בסביבה שלה מגלה שנשים סובלות מהשבירה הזאת באופן קיצוני יותר, חזק יותר, משמעותי יותר. למה? אנחנו חלשות יותר? המבנה הנפשי שלנו שביר יותר? התשובה היא, נמרות יקרות - ממש לא. המחקרים שנעשו בתחום הזה של שיוויון מגדרי ומצב הנשים בזמן הקורונה מבהירים עד כמה הרעה הקורונה את מצבן של הנשים בעולם כולו. ​ קבלו כמה דוגמאות: מרכז טאוב לחקר מדיניות הוציא מחקר על מה שקורה בארץ, ולפי הנתונים נשים עובדות נפגעו יותר מהקורונה, בעיקר נשים צעירות. ​ למרות שנשים הן 49% מכלל המועסקים, החלק שלהן בתביעת דמי אבטלה בזמן הקורונה היה 56%. וזה לא רק בארץ, גם מכוני מחקר בינ"ל הראו שנשים מאבדות את העבודה בשיעור גבוה יותר מגברים בזמן המשבר. ההסבר לתופעה על פי החוקרת הוא שנשים הן מלכתחילה בסבירות גבוהה יותר לעבוד במשרות חלקיות יותר, ולכן מוותרים עליהן מהר יותר. ברוב משקי הבית הנשים הן מפרנסות שניות, ולכן קל יותר לוותר על העבודה שלהן במצב שבו מישהו מההורים צריך להישאר בבית עם הילדים ברגע שמערכת החינוך נסגרה. במדעי החברה משתמשים היום במונח – care economy או עבודת טיפול, בניגוד ל paid economy, שזו העבודה ה"רגילה" - בה העובדת נותנת שעות ותפוקה ומקבלת שכר בתמורה. תחת המושג של care economy, נכנסות כל העבודות שגוזלות מאיתנו זמן, כח, תשומת לב, משאבים, אבל בעצם לא מוכרות ולא משולמות - טיפול בילדים, נקיון, כביסות, בישול, קניות, שמירה על קשרים עם המשפחה המורחבת ועוד. היום יש אפילו זרם פמיניסטי שמדבר על "המשמרת השלישית". הכוונה היא שנשים כאילו עובדות בשלוש משמרות ביום - הראשונה, היא המשמרת בעבודה עליה משלמים לך. "המשמרת השנייה" היא הטיפול בבית ואחריה יש את "המשמרת השלישית" - כל הנושא הנפשי שאנחנו מטפלות בו כמו דאגה לרווחה הנפשית של הילדים וההורים, טיפוח, דאגה לחיי החברה של הילדים שלנו, ושל בני זוגנו, ואפילו ניהול הלו"זים של כולם. "המשמרת השלישית" היא בעצם עוד עבודה לא מוכרת ולא משולמת שגוזלת זמן ומשאבים ממי שמבצע אותה. ואנחנו יודעות מי מבצע אותה בדרך כלל... מי מנהל את שגרת הסנדוויצים, המפגשים החברתיים של הילדים, למי המורה מתקשרת כשהילד לא מרגיש טוב בכיתה, ומי דואג להיות בקשר עם העובדת הזרה של האמא החולה? מי יודע מתי כל חוג של כל ילד ומי מסיים באיזה שעה את הלימודים? מי קובע עם החברים את הפיקניק בשבת, או את הצימר עם הקבוצה בחג? נכון. הנשים. ולא רק בקורונה - מתברר שגם במצב רגיל, 75% מ"עבודת הטיפול", הן הפיזית והן הנפשית נמצאת בידי הנשים. המגיפה רק החריפה את המצב הזה.

credit: @hbomax for giphy.com בסרטון: חתול עושה מלא דברים בו זמנית

איבדת את עבודתך? אולי פשוט "הרווחת" עבודה חינם

אם עד המגיפה היו גורמים מדינתיים שעזרו לנו בשני המקומות האלו, אם זה מוסדות חינוך שעזרו בחינוך הילדים, אם זה עזרה בתשלום בבית, גורמים קהילתיים או ממלכתיים שסייעו בטיפול בזקנים, המגיפה הפסיקה הרבה מהעזרה הזו. התוצאה היא שעל הנשים הופל עומס כבד אפילו יותר מאשר במצב רגיל, ומצד שני, בנורמת ההפרדה בין עבודה לבין הבית, את הבוס שלך זה לא ממש מעניין…. במצב רגיל ההסכם של שני הורים עובדים הוא – שנינו יכולים לעבוד כי מישהו אחר מטפל בילדים שלנו. הטיפול בילדים, נקיון הבית, ואפילו בישולים, כביסות וכו' עברו להיות עבודה משולמת paid economy, אבל ברגע שהם חזרו חזרה הביתה, והפכו שוב לעבודת טיפול - עבודה שקופה, הן נפלו ישר בחזרה לזרועות הנשים. ​ או אם נגיד את זה במילים לא יפות – את יכולה לעבוד, כל עוד זה לא מפריע לבעלך לעבוד. ברגע שיש הפרעה, את צריכה לטפל בה. ואז זו כבר בחירה שלך אם לוותר על הקריירה, מקור ההכנסה שלך, או פשוט לכרוע תחת העומס של שתי משרות מלאות, אם לא יותר....

זה מכעיס ומעייף אבל… איך זה קשור לבריאות?

Lean-in, האירגון הפמיניסטי שבראשו עומדת שריל סנדברג, האישה החזקה של פייסבוק, ביצעו סקרים מתמשכים שהתוצאות שלהן עגומות. ​ על פי הסקר נשים נושאות בעול כבד יותר בתקופת המגפה, הן חוות סימפטומים פיזיים של סטרס ושחיקה בשיעור כפול מגברים, ומעסיקים נותנים תמיכה מוגבלת לעובדים המנסים להתגבר על העומס בבית. 25% מהנשים חוות סימפטומים כמו דופק מהיר המעידים על סטרס, לעומת 11% מהגברים, 52% חוות בעיות שינה, לעומת 32% מהגברים, ונשים שעובדות משרה מלאה ובעלות משפחה ומרגישות שיש עליהם יותר עול ממה שהן יכולות להכיל הן 31% לעומת 13% בגברים הן מבלות כמעט 7 וחצי שעות יותר בשבוע מהגברים בטיפול בילדים, כ 5 שעות יותר בטיפול בזקנים או חולים, ו 7 שעות יותר בטיפול בבית. בסך הכל 20 שעות יותר מגברים בטיפול בדברים שאינם העבודה שלהן. ​ מחקרים נוספים שנעשו מראים על פגיעה בהתקדמות שכבר נעשתה בשיוויון המגדרי בשוק התעסוקה בארץ, ובחו"ל ​ במצב כזה, כאשר הקורונה הזיקה כל כך למצבן של הנשים, לעומס שמופעל עליהן, למצבן הכלכלי, למעמדן בשוק העבודה, ולמצבן הנפשי, ברור שאצלנו עייפות המגפה תהיה הרבה יותר משמעותית.

credit: @StoryofThisLife for giphy.com בסרטון: אמא שגם עובדת וגם משחקת תופסת

עכשיו, כשהמוסדות חוזרים לאט לאט ואנחנו מצליחות להרים קצת את הראש מעל המים, בואו לא נשכח לדבר על זה

ישנן דרכים לפעול אל מול השחיקה מהמגיפה שחש הציבור כולו, אירגון הבריאות העולמי הקדיש לדרכים לעשות את זה נייר עמדה שלם מלא בעיצות טובות, נכונות , מבוססות מחקר על הדרכים לרתום שוב את הציבור לביצוע המשימה, לגייס אותם ולתת להם מוטיבציות מחודשות. (אם תתעקשו מוכנה לכתוב גם על זה בפירוט) ​ אבל על חוסר השיוויון, על העובדה שברגע של משבר נזנחו פרקטיקות שעמלנו שנים רבות להטמיע כדי לייצר התחלה של שיוויון מגדרי, והתחושה היא שברגע אחד חזרנו מאות שנים אחורה, על זה, אין דרך פשוטה להתגבר. ואני מציעה לדבר על זה, ולהתעקש על זה שזה ישאר על סדר היום. בנימה אישית - אני מצאתי את עצמי לפני שנה במצב כמעט בלתי אפשרי, עם 4 ילדים בגילאי 6-16 בבית, עובדת בעסק העצמאי שלי (בבית), עם עומס קשה, כשבעלי ממשיך לעבוד בחוץ במשרה מלאה פלוס. הרגשתי מרומה. כל התאוריות הפמיניסטיות התנפצו לי בפנים. בלי עוזרת, בלי בייביסיטר, בלי גן או בית ספר, חזרתי לימי הביניים בהם כל הבית והילדים עלי. אני צריכה לדאוג להם ללימודים, לתעסוקה, לאוכל לאורך היום, וגם לנקות אחריהם, לסדר אחריהם, לכבס להם, לפתור את הריבים שלהם, ותוך כדי גם לעבוד ללא הפסקה והכל לבד. הרגשתי שכל הפמיניזם הזה שדחף אותנו קדימה כל הזמן, שקרא לנו לצאת לעבוד, להגשים את עצמנו, ולפתח קריירה, היה מהפה אל החוץ, כי ברגע האמת הוא ברח דרך החלון והשאיר לי כיור מלא כלים, וערימות של כביסה. החברה המערבית צריכה להבין שזו הייתה חוויה של נשים רבות במשבר הזה, ואחרי שנתגבר על המשבר הבריאותי של הקורונה, יהיו לנו עוד הרבה מאוד משברים חברתיים, בסיסי אמון שנשברו, ואיסוף שברים רבים לעשות. בלי תמיכה של מערכות המדינה בתהליכים האלו, זה פשוט לא יקרה. ​ כולי תקווה שעוד חודשיים כבר נרגיש כולנו הקלה, נרגיש שאנחנו יכולות להמשיך הלאה, לנשום חופשי (אבל כנראה עדיין עם מסיכה). אולי באותו הרגע נוכל רגע לצאת מהסטרס ולהסתכל על הכל מבחוץ, ולחשוב איך אנחנו יוצרות שינוי כזה שמחזיק, שמאפשר לנו להתפתח ולשמור על עצמנו גם כשיש משבר לא צפוי. איזשהו אקטיביזם קטן, אם זה בבית ואיך שהוא מתנהל, ואם זה בלתמוך ולהצטרף לארגונים שונים שרוצים לשים אותנו ואת הצרכים הייחודיים לנו בפרונט.