בתמונה: שתי נשים אחת מול השנייה, האחת עם משקפי שמש, והשנייה עם כיסוי עיניים.
אני סקרנית, יש שיאמרו חטטנית, אני חושבת שהדבר הכי מעניין בחיים האלו זה איך א.נשים שונות.ים חווים.וות אותן.ם. אז קפצתי על ההזדמנות ויצאתי לברר - איך זה להיות אישה שלא רואה? בואו נדבר שנייה תכלס, מה קורה כשאת במחזור ואת לא רואה?
מיכל (שם בדוי), הסכימה לענות על השאלות שלי ולחלוק חוויות אישיות שלה מהעולם הנשי היומיומי. היא בשנות ה-20 לחייה, סטודנטית, יזמית ועיוורת (לא-לא, לא "בעלת עיוורון", היא מתעקשת) והיא יכולה ללמד את כולנו דבר או שניים על מה שאנחנו מפספסות עם העיניים.
הרי התוצאות:
1.ווסת ומודעות – עד כמה אנחנו מכירות את הגוף שלנו?
אחד הדברים הכי יפים שלמדתי בשיחה עם מיכל הייתה על רמת המודעות שלה לגוף שלה ולסימנים שהוא משדר. "המחזור שלי לא נותן לי להיות מופתעת, הוא דואג לשלוח לי סימני אזהרה. שלושה ימים לפני אני מקבלת בחילה; יומיים לפני מתחילה אי נוחות; ובאותו היום הכאבים הם אינטנסיביים. אני כבר יודעת בדיוק מתי הוא אמור להגיע. בין המחזורים, אחת לחודש, אני מקבלת כאב חד ומהיר בגב, ככה אני יודעת שאני מבייצת".
אצלי לעומת זאת - בכל פעם לפני המחזור (הווסת) תוקף אותי גל של מיחושים ורגשות שקשה לי לחבר כדי להבין מה הם אומרים. אני רק מחכה לראות את הדם כדי לדעת ש"הנה זה בא". אני יכולה להרגיש שמשהו מתרחש - בחילות, כאבים, עצבים. אבל לא תמיד אני יודעת למה לשייך אותם (מי מאיתנו לא חשבה שהיא בהיריון בגלל התסמינים המקדימים למחזור?). ואז מגיע הרגע שבו אני מגלה ש#התחלנו.
אני מרגישה שבמודעות הזו יש הקלה, אך עבורי היא תמיד הרגישה קשה מידי להשגה, עבור מיכל זו פשוט דרך חיים. אבל אין כאן סוד גדול, מיכל מספרת שנאלצה להשתמש בסימנים שאינם מבוססי ראייה כדי לדעת מה המצב. החל מחוש הריח – ריחות גוף, ריחות של הפרשות, ועד תחושות פיזיות משתנות- כאבים, מיחושים, נפיחות. יש לה למעשה קשר בלתי אמצעי עם הגוף שלה, היא משקללת את כל הסימנים ויודעת מה המצב. כשאת לומדת להכיר את הגוף שלך, יהיה לו קשה להפתיע אותך. מה שמוביל אותי לשיעור השני -
2. לא אומרים איכס על ווסת
בתמונה מימין: מגן תחתון עם לב עליו
כבר שנים רבות שהתרבות משדרת לנו שאנחנו אמורות להירתע מווסת ומהפרשות. הדת בהתחלה, ולאחר מכן גם מערכת השיווק המערבית שנכנסה לנו לתחתונים והמשיכה לייצר רתיעה. מעודדים אותנו לשים תחתוניות יומיות כי הפרשות זה מגעיל; לשטוף את הפות במגוון סבונים ריחניים כדי להעלים את הריח הטבעי שלנו, על אף שזה מזיק לה; מעודדים שימוש בתחבושות חד פעמיות ומזיקות לסביבה (יש שיטענו גם לבריאות) כדי לזרוק ולהרחיק את הווסת כמה שיותר רחוק מאיתנו. בפרסומות עד לא מזמן אפילו לא הראו דם, אלא את הנוזל הכחול המפורסם, כדי שלא יהיה אזכור חלילה למה שבאמת מתחולל אצלנו באופן טבעי.
ואנחנו? משתמשות וזורקות, מעיפות מעלינו כל זכר למה שהיה שם. מרגישות רע עם העובדה שיש לנו ווסת או הפרשות; פותחות את התחבושת בשירותים בעבודה תוך כדי ניסיון ליצור מינימום רעש - כאילו שלהיות בזמן הזה של החודש זה סוד כמוס של מתי מעט ולא קצת יותר ממחצית מהאוכלוסייה.
כששאלתי את מיכל איך היא יודעת שמשהו לא בסדר וצריך לפנות לרופא היא אמרה בפשטות "אני מריחה ומרגישה את המרקמים, למדתי עם הזמן מה נורמלי ומה לא, אני גם ערה לסימנים אחרים ואז אני יודעת לפנות לעזרה במידה ואני זקוקה לה".
3. מה אנחנו חייבות אחת לשנייה?
את הסיפור שלה על הפעם הראשונה שקיבלה מחזור אני לא אשכח, כי הוא השאיר בי רושם צורם. היה בו צער רב ומידה מסוימת של מבוכה. שאלתי אותה איך היא ידעה בפעם הראשונה, הרי מעולם לא קרה לה דבר דומה. "אמרו לי" , היא ענתה בפשטות והשתררה דממה. נזרקתי ישר לחטיבה - אני חושבת שאחד הפחדים הגדולים של נערות בגיל הזה (ושל נשים בכל גיל) הוא כתם מחזור על הבגדים. בריתות חברתיות וטכניקות מתוחכמות נוצרו כדי לטפל באיום. בהיתי בישבנים רבים של חברותיי לכיתה כדי לאשר להן שאין זכר לווסת וגם אני בתמורה זכיתי לשירותיהן. אם נמצאה בעיה, היינו צריכות למצוא את היחידה בכיתה שיש לה סווטשירט ביוני כדי שתיתן לנו לקשור אותו סביב למותניים. אבל בפעם הראשונה של מיכל, היא לא יכלה לדעת שזה מה שקורה לה, מה שהשאיר אותה בסיטואציה לא פשוטה. במקרה שלה, אולי משום שהווסת שלה הגיעה בפעם הראשונה בגיל צעיר - במקום לתמוך ולהגן עליה, הבנות בכיתה צחקו עליה. בהמשך היא נאלצה להחליף תחבושות לעתים תכופות, כי לא ידעה מתי באמת צריך ולא רצתה שתהיה עוד איזו פאשלה. התחבושות אגב, היו סיפור בפני עצמו. תחשבו רגע, ספרים לגיל ההתבגרות ושיעורי חינוך מיני עם יועצת בית הספר לא מלמדים איך להדביק את האופרציה הזו על התחתונים שלך. על טמפונים או אמצעים אחרים בכלל אין מה לדבר! את מיכל לימדה המדריכה שלה בקבוצה לילדים עם לקויות ראייה. "לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם הדבר הזה שקיבלתי. היא לקחה אותי לשירותים אחרי הפגישה ופשוט הדריכה אותי שלב אחר שלב איך לשים תחבושת - זה הציל אותי". באופן כללי, היא מסבירה, יש ערך עצום בכך שמי שמסבירה לך מגיעה מרקע דומה. אפשר להבין אותה, גם אני לא הייתי רוצה שגבר יסביר לי איך להשתמש בטמפונים. מה למדתי מזה? שבמקום לתקוף אחת את השנייה כשאנחנו נבוכות כמו הבנות בכיתה של מיכל, או אפילו להשתמש במבוכה הזו כ"נשק" (כמו הבנות בסרט "ילדות רעות", שדנו בגודל הטמפונים של מישהי מנודה יותר) אנחנו צריכות לבחון את הדרך שבה אנו מדברות על מחזור בכלל ואחת עם השנייה. הרי המתנה החודשית הזו היא התמודדות בפני עצמה. אישית אני מאמינה באחוות נשים בסיסית שהיא מעבר לכל. אחווה שמחייבת אותנו בסופו של דבר, ליטרלי, לשמור אחת לשנייה על התחת.
בגיף: ספר הרכילות מתוך "ילדות רעות"
4. מה אנחנו מעיזות לבקש מהרופאים.ות שלנו?
"כשאני מגיעה להליך רפואי אני חייבת שיסבירו לי בדיוק מה הולכים לעשות לי. אני לא יכולה שיפתיעו אותי פתאום. עכשיו למשל בבדיקת הקורונה, הגיע בודק אליי הביתה לעשות לי בדיקה (שתודה לאל הייתה שלילית), הייתי חייבת לדאוג שיבין שאני לא יכולה שיעשה את הבדיקה מבלי לומר לי, אני הרי לא רואה את זה מגיע. תארי לעצמך שהיה דוחף לי את המטוש לאף מבלי שהייתי מוכנה". מיכל המשיכה ונתנה גם דוגמאות לרגעים שבהם לא לקחו את המגבלה שלה בחשבון וכמה החוויה הייתה קשה כשהפתיעו אותה עם דקירה או מגע, או כשלא ענו לה על שאלה חשובה. המרפאה בעיסוק שבי התפרצה וכולי רוח-קרב כבר דמיינתי מסע הסברה לצוותים רפואיים להנגשת הבדיקות לבעלי מוגבלויות. אבל יומיים אחרי השיחה, כשהפסקתי לזמום תוכניות משנות עולם במקלחת, החלטתי להסתכל על עצמי ועל הבדיקות ה"רגילות" שעברתי כאישה במערכת הרפואית. את מגיעה לרופא הנשים למשל, מתיישבת על הכיסא באי נוחות, הוא מוציא את הספקולום - המכשיר המוזר הזה שנראה כאילו יצא מסרט על רפואת ימי הביניים. ו....האם הוא מסביר מה הוא הולך לעשות? האם הגיוני שהוא פשוט יניח שאני יודעת מה הוא הולך לעשות? כמה פעמים התעקשתי שיסבירו לי במה כרוכה הבדיקה? רופא טוב בדרך כלל מסביר מה הוא הולך לעשות, אבל זכורות לי פעמים שהבדיקה הפתיעה אותי. אני למודת ניסיון במערכת הבריאות ולא מעט פעמים ניערתי את זה מעליי בתור "עוד אחד מהדברים האלו שפשוט קורים", אבל למה? אנחנו צריכות ללמוד לדרוש הסבר על הבדיקות בדיוק כמו מיכל. לא תמיד העובדה שאנחנו רואות את המכשיר או את המחוות של הרופא, גורמת להכול להיות מובן ונינוח. יש פער גדול בין הידע של איש.ת המקצוע למטופל.ת ברגע הפגישה וכדאי שתהיה לזה התייחסות. אם לא מצד אנשי המקצוע אז מצידנו. ידע עוזר לנו להרגיש יותר בנוח! החוויה שלנו חשובה!
בתמונה משמאל: טלוויזיה מכוסה בסימני נשיקות
5. מיניות - מאיפה את משיגה את המידע שלך?
אם ישאלו אותך מאיפה למדת על מין, מה תעני? אני כנראה אענה שזה היה מעין שילוב כזה בין חינוך מיני בבית הספר, שיחות עם אמא, ספרים למתבגרות וטלוויזיה. אבל אחרי השיחה עם מיכל הבנתי שהמאזן מוטה באופן קיצוני לטלוויזיה. "בפעם הראשונה שהתנשקתי צרפתית", מיכל מספרת, "בכלל לא ידעתי שזה מה שעשיתי. הרי מעולם לא ראיתי טלוויזיה, לא הייתה סיבה שאדע על מה מדובר ואיך קוראים לזה. לא היה לי איך לדעת!" האמירה שלה הייתה כל כך הגיונית ופשוטה ומצד שני מפתיעה. אנחנו לוקחות כמובן מאליו את החשיפה שלנו למין ומיניות בטלוויזיה, תכנים באינטרנט וכו', והם מבוססים בעיקר על ראייה. אנחנו לומדות מכל הטלנובלות והסדרות איך זה מתחיל, איך נראה סיפור אהבה, איך נראית מיניות. אנחנו יודעות מה זה נשיקה וכנראה שראינו יותר מכמה סוגים שלה. אנחנו יודעות שיש כזה דבר אורגזמה ושזה משהו שצריך לשאוף אליו. אבל מי מאיתנו למדה את זה בשיחה עם אמא או בשיעור חינוך מיני עם היועצת? יותר מזה: לנו, הרואות, יש לפחות הערכה של האנטומיה הגברית. "תארי לך שפעם ראשונה שהבנתי מה זה פין הייתה כשנפגשתי עם אחד, של בן זוג שהיה לי. שיעורי חינוך מיני בבית הספר ממש לא היו לי רלוונטיים כי הם התבססו על ראייה ושיעורי חינוך מיני לעיוורים עדיין לא היו מספיק פרקטיים. הם גם היו ממש לא קשורים ולא מכילים, היה מאוד קשה בשבילי בתור צעירה לבוא ולשאול שאלות". מיכל מסבירה שלרואים יש יתרון גדול מבחינת ידע על מיניות והפער הוא ענק. לדבריה, לעיוורים יש הרבה פחות גישה לידע, אפילו בסיסי למדי, על מיניות. אני מבינה את היתרון שהיא מדברת עליו - אין ספק שלחשיפה שלנו לאמצעי תקשורת יש תפקיד חשוב בלספק מידע על מין ומיניות. בייחוד בהשוואה לשיעורי חינוך מיני, שמעולם לא נזכרו עבורי כתורמים במיוחד ועסקו בעיקר בהימנעות ממחלות. אבל לא יכולתי שלא לתהות - האם זה יתרון? כשאנחנו חשופות לכל כך הרבה תכנים אנחנו מושפעות מהם. התכנים ספציפיים מאוד ולרוב תבניתיים. אנחנו מקבלות רושם של מה נכון ולא נכון, מה מקובל ומה לא מקובל, מה מגניב ומה לא. לתכנים האלו יש השפעה אדירה על איך שאנחנו מפתחות ומקבלות את המיניות שלנו. מה "התפקידים" שאנחנו אמורות לקחת על עצמנו מבחינה מינית. הם "מהנדסים" את התפישה שלנו לגבי מין ולנו אין שליטה על האם זו השפעה שלילית או חיובית. כאישה בוגרת מעניין לנסות להבין מה בתחום הזה מגיע מהרצונות שלך ומה מגיע מהתכנים שאת צורכת או צרכת בעבר. לסיום, שאלתי את מיכל אם יש דברים שהיא עדיין לא יודעת ואיך היא מתכוונת להשיג את המידע הזה. "כשאני ארצה לדעת יותר או להתייעץ, אלך לחברות הכי טובות שלי שהכרתי במהלך השנים, שאני יודעת שאפשר לדבר איתן פתוח על דברים כאלו". ואני חשבתי לעצמי בלב – אני רק מקווה שאנחנו יודעות יותר.
Comments