טיפול שיניים במעלית הבניין

פוסט #2 מאת שושי ברגר

בתמונה: אישה בכיסא גלגלים מחכהלהיכנס לטיפול שיניים בתוך מעלית

סוכר עם חלב חם וטעמו של תיון תה שהתחלק בין עשרות בקבוקים (של תינוקות) כך אני נזכרת התחלנו כל יום בבית-החולים ב-05:00 בבוקר. שוכבים במיטות בחדר של ארבע בנות, ארבעה בנים, היא הייתה עוברת במסדרון עם עגלת נירוסטה של שני מדפים, לבושה מדים לבנים ונעלי אחות, בצעדים שקטים וריח מתוק הייתה עוצרת בפתחו של כל חדר, לוקחת בשתי ידיה בקבוקים כמספר הילדים באותו החדר, נכנסת בשקט ומקרבת לנו לפה את הבקבוק החם והטעים הזה.

באותם הימים רובנו עברנו את שלב הינקות וכבר היינו תלמידים ביסודי, אך בשביל אותה אחות היינו ילדים וילדים זקוקים לחום, לסוכר ולחיבוק מנחם וכך היא הייתה מחבקת אותנו ומסיימת את משמרת הלילה שלה, כשהיא משאירה אותנו בעונג צרוף עטופים בהילה חמימה וטעם של אהבה.

אותה אחות שעבדה במחלקה שלי הצליחה; היא הצליחה לצרוב בתוכי את הזיכרון הזה עד היום...

הזיכרון היה חם ומתוק, אבל אולי, קצת מתוק מידי לשיניים שלנו.

כל זמן שגרתי במסגרת בית-החולים קיבלתי בתוכו את כל מה שהייתי צריכה לקבל בתחום הבריאותי וזה כלל גם את בריאות הפה. ייתכן וכי עקב כמויות הסוכר שקיבלנו מדי לילה, דאגו מראש כי בקומה מעל החדרים בהם ישנו ישב לו רופא השיניים שלנו, בחדר גדול ומאובזר לעילא ולעילא בכל מה שרופא שיניים צריך, עם קירות מודבקים בטפט של פילים בצבעי פסטל וריח של גז צחוק.

הוא ישב שם וקיבל אותנו, רופא שידע לטפל בפה של ילדים ונערים עם מוגבלות פיזית, בילדים ונערים שרובם התניידו בכיסאות גלגלים מכל הסוגים: ממונעים, כאלו שמתגלגלים בכוח הידיים, רחבים ארוכים כולם נכנסו ויצאו וקיבלו טיפול שיניים מקצועי ומותאם.

בקהילה אין פילים על הטפטים וגם גז לא ממש גורם לצחוק

נסו לדמיין שמעתה רופא השיניים שלכם מסכים לטפל בכן, עם כל ציוד הנדרש (מכשירים, מזרקים, שואבי רוק, שיננית שעומדת מעל הראש, הרופא עצמו וכמובן, כיסא המטופל- גם אם אתן לא משתמשות בו) רק מתוך מעלית הבניין.

חשבתן פעם איך עוברות נשים עם מוגבלויות טיפול במרפאת שיניים? איך הן מצליחות להיכנס עם כיסא הגלגלים לחדר הקטן? או אפילו למרפאה עצמה? האם הן יושבות על הכיסא של הרופא או נשארות על הכיסא שלהן? לפני שאני מעלה כאן את רף החרדות (ואת כאבי השיניים) אמחיש זאת כך: נסו לדמיין שמעתה רופא השיניים שלכם מסכים לטפל בכן, עם כל ציוד הנדרש (מכשירים, מזרקים, שואבי רוק, שיננית שעומדת מעל הראש, הרופא עצמו וכמובן, כיסא המטופל- גם אם אתן לא משתמשות בו) רק מתוך מעלית הבניין. צפוף נכון? דמיינו שזה לא כך רק אצל הרופא הזה, אלא כך כמעט כל מרפאת שיניים אחרת בארץ. אך ורק במעליות. מרגישות את הצפיפות? אז כך זה מרגיש להיות מטופלת במרפאת שיניים כשאתן מגיעות עם כיסא גלגלים- פשוט. אין. מקום. ההרגשה הזו חקוקה כל כך חזק בתוך הזיכרון ובגוף שלי שאני מתחילה להרגיש את הצפיפות כשאני עוד רק חושבת על לקבוע תור!

זכרונות פחות מתוקים...

בסרטון: ילדונת שמאוכזבת מטעמו של דונאט

יום אחד קבעתי תור לשיננית בקופת החולים שלי. ביום התור, המתנתי בלובי ולאחר כמה דקות נשמע במסדרונות האות שלי, שהנה, אנחנו מתחילות….. "שושנה!" קראה אסיסטנטית מאחד החדרים. בעודי מתגלגלת לסוף המסדרון, הצפיפות התחילה לתת אותותיה. פניתי ימינה כדי להיכנס לחדר הטיפולים ומחצית מכיסא הגלגלים שלי, נותר מחוץ לחדר. מולי ניצב כל הציוד המאפיין חדרים כאלה (מכשירים, כיסא וכו') ומאחוריו השיננית מביטה בי במבט נבוך למול המחסום הניצב מולי. מיד הסברתי את המובן מאליו - אני לא אצליח להיכנס לחדר הטיפול הזה. היא בתגובה ענתה; "מצטערת, אין לי מה לעשות". את המשפט הזה אני מכירה טוב; אני שומעת אותו הרבה! גם כשאין שירותים נגישים, כשאין מקומות חניה לרכב נכים, כשאין גישה לחנויות, מסעדות, בתי קולנוע, מקומות עבודה, מרכזי לימוד וכן גם כאן, במרפאת השיניים שלי אני שומעת שוב "מצטערת, אין לי מה לעשות". ​

את המשפט הזה אני מכירה טוב; אני שומעת אותו הרבה! גם כשאין שירותים נגישים, כשאין מקומות חניה לרכב נכים, כשאין גישה לחנויות, מסעדות, בתי קולנוע, מקומות עבודה, מרכזי לימוד וכן גם כאן, במרפאת השיניים שלי אני שומעת שוב "מצטערת, אין לי מה לעשות".

באותו הרגע נדלקים אצלי במוח שני כיווני פעולה: הראשון, הוא להוריד את הראש, לחייך יפה, לא להתבלט יותר ממה שהתבלטתי עד עכשיו (עברתי מספיק עיניים מתבוננות) בסיטואציה הזו ולחזור הביתה. השני, הוא לנשום עמוק את הפגיעה בזכות שלי לקבל טיפול, ללבוש את חליפת המגן שלי ולהסביר בקול רם קצת יותר משל השיננית: "מצטערת, יש מה לעשות!" ו"פשוט" להתחיל לחשוב עד שיימצא פתרון לבעיה. ספויילר קטן: עברתי את טיפול אצל אותם השיננית והרופא. והחיוך שלי המשיך להיות מהמם כפי שאתן רואות בתמונה :)

אני מניחה שאספר לכם איך לתקן את הבעיה...

במקום הכל התנהל כמו על מסוע באיזון מופתי, מטופלים נכנסו לטיפול ויצאו ממנו, בשקט כזה.. ואז הגעתי אני, עם המראה המתגלגל שלי, משנה את הנוף עם החיצוניות השונה ומוציאה מאיזון את איך שהדברים נראים ונשמעים, בשיא חוצפתי אני עוד מעיזה להרים את הקול כשאני מדברת עם הפקידה ודורשת ממנה למצוא לי חדר טיפול גדול יותר, חדר שאצליח להיכנס אליו. ​ התלבטתי אם להרים את הקול. בכל זאת, זו לא התנהגות שמאפיינת אותי, ואני לא נהנית מלהרים את הקול על פקידים. גם לא רציתי להתבלט עוד יותר. ​ אבל לא היו הרבה ברירות ונאלצתי להתאמץ… בהתחלה הם ממש התנגדו וניסו "לנפנף" אותי! המשכתי להתעקש ודרשתי שיבדקו אם יש במתחם עוד חדרי טיפול שהם גדולים יותר, הפקידה הבינה שנפנוף לא יצליח וכדאי לבדוק והחלה להרים טלפונים. לאחר מספר דקות נפתחה דלת נוספת שהובילה לחדר גדול יותר. שם חיכתה אותה השיננית שהבינה פתאום שכן "יש מה לעשות", קמה, הזיזה את הציוד והכיסא וכך אפשרה לי להיכנס לחדר ולעבור את הטיפול ישירות על כיסא הגלגלים שלי.

עכשיו שסוף סוף הצלחתי להיכנס לחדר…. איך נראה בכל טיפול שיניים בכיסא הגלגלים?! כל זאת ועוד בפרק הבא של "שושי ופיית השיניים" ;)